עבד אל מסיח נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'

פסק דין

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל (הגב' הברפלד- אברהם יונת), מיום 10.10.13, בתיק (איחוד) מס' 02-98119-12-3, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לפריסת חוב הפיגורים ונקבע כי עליו לסלק את חוב הפיגורים ב 12 תשלומים שווים.

עוד הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, ברם בהתאם לתקנה 119 (ה) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם 1979 אין כל צורך בבקשה זו ולפיכך אין בפסק דין זה התייחסות לבקשה.

ביום 9.8.12 הוכרז החייב כחייב מוגבל באמצעים והושת עליו צו תשלומים בסך 2,000 ₪ לחודש.

ביום 10.10.13 המבקש בקשתו לפריסת חוב הפיגורים בתיק. המבקש ציין בבקשתו את נסיבותיו האישיות ומצבו הכלכלי וכן הגיש פירוט הוצאותיו והציע לפרוס את חוב הפיגורים בתשלומים חודשיים בסך 200 ₪.

בקשה זו נדחתה כאמור בהחלטת הרשמת הנבדה מיום 10.10.13, ההחלטה נשוא בקשת הערעור שבפני. נקבע כי המבקש עשה דין לעצמו והחליט לשלם 1,000 ₪ לחודש במקום צו החיוב אשר הושת עליו בסך 2,000 ₪. עוד נקבע כי המבקש אינו מציין שינויים שחלו בהכנסת התא המשפחתי, מאז קביעת צו החיוב בתיק האיחוד והנתונים אשר מציג המבקש, נלקחו בחשבון בעת קביעת גובה הצו בתיק האיחוד. הרשמת הנכבדה מציינת כי בקשות קודמות של המבקש להקטנת צו החיוב נדחו. לאור האמור נקבע כי על המבקש לסלק את הפיגור ב- 12 תשלומים שווים וככל שלא ישולם התשלום המלא של צו התשלומים (2,000 ₪) יחד עם התשלום הראשון של הפיגור, עד ליום 20.10.13, יפוזר תיק האיחוד.

ביום 23.10.13 הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 10.10.13 ולחלופין בקשה לזימון המבקש- לחקירת יכולת.

בקשה זו נדחתה בהחלטת כבוד הרשמת מיום 23.10.13. נקבע כי הבקשה אינה מעלה עילה לעיון חוזר בהחלטה וככל שאין המבקש מסכים עם ההחלטה, הרשאי הוא לבקש לערער עליה ככל שטרם חלפו המועדים הקבועים לכך בחוק.

בבקשה אשר בפני מציין המבקש כי הנו יליד 1979, נשוי ואב לשני ילדים בגילאים 3 ו- 5, עובד כשכיר בתור מחסנאי במוסך סרוג'י מוטורס (11994) בע"מ בנצרת מזה כחמש שנים. כנגד המבקש עומדים ותלויים מספר תיקי הוצאה לפועל. ביום 9.8.12 הוא הוכרז במסגרת תיק הוצל"פ

02-20011-12-5 כחייב מוגבל באמצעים. לטענת המבקש נובעים חובותיו מחוסר יכולתו לעמוד בתשלומי המשכנתא בגין הבית אותו רכש. המבקש משתכר מעבודתו שכר ברוטו של 6,000 ₪, אשתו הנה חולת סכרת נעורים ועובדת בתור שכירה כאחות מוסמכת בבית חולים אנגלי בנצרת ומשתכרת סך של כ- 7,500 לחודש. גם היא הוכרזה כחייבת מוגבלת באמצעים ביום 16.12.12 ונקבע לה צו תשלומים בסך של 1,000 ₪ לחודש. המבקש מציין כי הוא ומשפחתו מנהלים אורח חיים צנוע בתנאים מינימאליים וחרף זאת הם אינם מצליחים לקיים עצמם בכבוד. לטענת המבקש הוא אינו משתמט מתשלום חובותיו ולראיה מאז הכרזתו כחייב מוגבל באמצעים הוא שילם סך של 1,000 ש"ח לפחות מה שמעיד לטענתו על מוסר תשלומים ונכונותו לסלק חובותיו. עוד מציין המבקש כי במועד בו נקבע לו צו החיוב בתשלומים, אשתו טרם הוכרזה כחייבת מוגבלת ואם בעבר לא הצליח לעמוד בצו התשלומים, אז קל וחומר שלא יצליח לעשות כן כעת ומכאן בקשתו אשר בפני.

דיון :

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, אני דוחה אותה אף בלא צורך בתשובת המשיבים.

ההחלטה נשוא בקשת ערעור זו, ניתנה לאחר הרשמת הנכבדה עיינה במסמכים אשר הוגשו לעיונה ואף ציינה אותם בגוף ההחלטה ובנסיבות אלו החלטתה סבירה ואין מקום להתערב בה.

באשר לגובה צווי החיוב בתשלומים, נקבע לא אחת כי התערבותה של ערכאת הערעור בקביעת גובהו של צו החיוב בתשלומים, תהא מצומצמת ותעשה במשורה, זאת נוכח העובדה כי רשם הוצאה לפועל הוא האחראי על בחינת יכולת הפרעון של החייב בהתאם לנסיבותיו והמופקד על עריכת חקירת היכולת בעניינו.

ראה בעניין זה בר"ע 1071/03 דרור גולן נ. בנק לאומי לישראל בע"מ (ניתנה ביום 2/2/03)

רע"א 7195/09 ציון קרטה נ. פרקליטות מחוז חיפה ואח' דינים עליון 2009(118) 1423)

וכן האמור ברע"צ 35723-04-12 לוסב נ. שטרוך (ניתן ביום 30/4/12).

עיון בבקשה שבפני מעלה כי אין כל חידוש מהותי אשר לא היה בפני הרשמת הנכבדה עובר למתן החלטתה בעניינו של המבקש. גם במסגרת הבקשה שבפני, כמו גם בבקשה אשר הונחה בפני הרשמת הנכבדה המבקש, אינו מפרט שינויים שחלו בהכנסת התא המשפחתי וכאמור בהחלטת הרשמת, מצבו של המבקש בהתאם למסמכים אותם צירף, נלקח על ידה בחשבון בעת קביעת צו התשלומים. יתרה מכך אף בקשות דומות שהגיש המבקש לעניין זה נדחו. עצם העובדה כי כעת תחת להתמודד עם דרישות נושיה השונים ולשלם להם תשלומים משתנים על חשבון חובותיה , הוכרזה אשת המבקש כחייבת מוגבלת באמצעים והיא נדרשת לשלם 1000 ₪ במרוכז מדי חודש ע"ח חובותיה, אינה מעלה ואינה מורידה בבחינת תמונת הוצאות והכנסות משק ביתם של המבקש ואשתו.

כמו כן, אין בידי לקבל את טענת המבקש באשר למוסר תשלומים אותו הפגין. למבקש נקבע צו חיוב בתשלומים בסך של 2,000 ₪ לחודש ועל אף האמור בחר המבקש על דעת עצמו בלבד לשלם סך של 1,000 ₪ בלבד מדי חודש. לטעמי אין הדבר מעיד על מוסר תשלומים בו ניחן המבקש כי אם על העובדה הפשוטה שנטל את החוק לידיו והפר צו שיפוטי שניתן בעניינו.

לאור כל האמור לעיל, אני מוצאת כי החלטת הרשמת הנכבדה מצויה במתחם הסבירות, ואין כל מקום להתערב בה.